איך תפרתי אוהל טיפי עם אמא שלי

כל הילדים אוהבים אוהלים. מסדרים כיסאות ושולחנות ומכסים אותם בסדינים, מחברים עם קליפסים של כביסה ויושבים בפנים. יש כנראה במצב הזה תחושה כיפית של מקום מחבוא וסודיות.

אוהל טיפי זה כבר חוויה משודרגת, כי באוהל טיפי יש משהו מיסטי, בלהרגיש כמו אינדיאנים, לשבת בתוכו ולצבוע את הפנים בפסים צבעוניים ולקרוא אולולו ואח”כ להעביר “מקטרת שלום”, זה כיף אמיתי. כיוון שאני כילד תמיד הערצתי אינדיאנים, החלטתי לתפור אוהל טיפי, וכיוון שכישורי התפירה שלי לוקים בחסר, גייסתי את אמי היקרה שלמדה בזמנו עיצוב אופנה בבוסטון, והיא תופרת מדופלמת.

התחלנו בקניות בנחלת בנימין. אמי מכירה את כל חנויות הבדים והסדקית. יש לה הכרות חמה ורבת שנים עם המוכרים, וזה תענוג להסתובב איתה בין החנויות האלה. קבענו ביום שני על הבוקר, נפגשנו ונסענו לנחלת בנימין. בחרנו בד כותנה בצבע כאמל שיתאים לאוהל. אמי מסתובבת בין החנויות, תמיד יש לה משהו נחמד להגיד למוכרים, גם אם היא לא קונה, ואחר כך היא גם מבקשת הנחה.

שנים שלא עבדתי על פרויקט עם אמא שלי, אולי אף פעם לא, תמיד זו הייתה אחותי, אבל לשנינו יש חיבה רבה ליצירה. אני כאמור בא עולם ההנדסה. קודם כל ישבתי לתכנן מודל תלת מימד במחשב על מנת לתכנן את גודל הבדים הנדרשים. אצל אמא שלי זה יותר לפי אינטואיציה, החישובים המדויקים הפכו להיות פחות רלוונטיים.

התחלנו לסמן את הבדים. היא מוציאה את הסרגל האגדי מ School of fasion design בבוסטון, חותכת את הבד במספריים השמאליות שלה, כיוון שהיא שמאלית. בגזירה הראשונה של הבד יש לה מילה קבועה שהיא אומרת – “תתחדש” – למזל טוב. ואז היא יושבת על המכונה ותופרת ופורמת ותופרת שוב עד שהיא מרוצה עם התוצאה. אני משתדל לא להציק יותר מידי.

לבסוף הבאתי את כל המוטות והשחלתי ללולאות של האוהל, עוד קצת מתיחות והאוהל מוכן.

כשהבאתי את האוהל הביתה הייתה התרגשות רבה. מיד הילדים רצו והתיישבו בפנים מאושרים עד הגג, וזה בעצם מה שהכי חשוב, כי הם המדד שלי ללקוחות קטנים ומרוצים.

וזו התוצאה:

להזמנות: אוהל טיפי